<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן ה'</h1>
<h2>דף יד.</h2>
הא דאמרי' [כריתות כ"א ע"ב] דם שבין השניים מוצצו ובולע, פי' דאפי' מצות פרישה אין בו, משמ' הא דם איברים למצוץ ולבלוע יש בו מצות פרישה. אבל לאכול הבשר עם הדם המובלע בתוכו באומצא בלא בישול ובלא צלייה, פי' בשאלתות דמותר בלא מליחה וכן בה"ג ופר"ח. ומורי רבי' אברה' בן רבי' שמואל הביא ראיה לדבר מפ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] דתנן חל יום הכיפורי' להיות בער' שבת השעיר של יום הכיפורי' נאכל לערב, דהיינו בשבת ואסור לצלותו, ועל ידי מליחה ליכ' למימ' דאמרי' בירושל' במסכ' פיאה [פ"ח ה"ד] דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, בשר חי, דתנינ' הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. פי' בשר חי מה דינו דתנינ' וכו', מדקאמר בשר מליח וקאמ' בשר חי, מכלל דחי דקאמ' לאו מליח, וליכ' למימ' משו' בזיון קדשים התירו לאוכלו בלא מליחה, מדקמדמי ליה לעירוב ש"מ לא חשו לזה, דאי בעלמ' לא חזי א"כ לא חזי לעירוב. והכי משמ' בפ' כל הבשר [קי"ב ע"א] דאמ' ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה ומפר' משום דוחקא דסכינא פליט, מדאסר הככר, מכלל דבשר שרי אע"פ שלא פלט כל דמו, ובפ' אין צדין [כ"ה ע"א] בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי מבעוד יום ר' עקיב' אומ' אפי' כזית חי מטביחתה, ועל כרחי' אותו חי בלא מליחה הוא, דהא בענן שיעור שהיית מליח כשיעור צלייה, כך פסקו הגאוני' מטעם דמלוח הרי הוא כרותח דצלי, ואי אמר' דמיירי ע"י מליחה מאי איכ' בין ר' עקיב' ובין ת"ק. מי' אין ראיה ברורה מהת' דלא אשכחי' בגמ' דשיעור שהיית מליחה וצלייה שוין, אלא סמך בעלמ' שסמכו על מליח הרי כרותח, ואינו לשיעור מליחה, אלא הם החמירו בדבר דאין משך שיעור מליחה כשיעור צלייה ואיכ' בינייהו טובא. וחזינ' נמי [חולין קי"א ע"א] כבדא דחלטו ליה ברותחין והדם נצמת בתוכה ומותר, הא דאמ' [שם ל"ג ע"א] הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית טביחתה מולחו ומדיחו יפה יפה, דוק' מבית טביחתה נקט וקודם שתצא נפשה שכל דם האיברי' מקלח ויוצא דרך בית שחיטה, ואילו היה חותכו אחר יציאת הנפש לא גמר כל הדם לצאת, ואותו דם הואיל ופירש משאר האיברים לתוך בית השחיטה אסור לאוכלו, אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה דלאו דם דיליה הוא, אלא דם דאתו ליה מעלמ', כדאמ' גבי לב [כריתות כ"ב ע"א] דבשעת יציאת הנפש משריף, כדאמ' בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעי' להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים הא בעי למיכל מיניה באומצא שפיר דמי, פי' לית ביה איסור' אלא איסור גזל שמכביד את הבשר כל דם שהיה לקלח משאר איברים יצא לגמרי, אבל דם כל אבר ואבר נבלע באבר שלו דאיבעי למיכל מיניה שפיר דמי ולא פירש הדם מאבר לאבר, או דילמא מבליע דם באיברים נמי דאי בעי למיכל מיניה באומצא נמי אסור, מיהו אי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה שפיר דמי. ואומצא דאסמיק אי חתכיה נמי ומלחיה אפי' לקדירה שפיר דמי. והאי אומצא דאסמיק [חולין צ"ג ע"ב] נבלע בו דם מאבר הסמוך לו מחמ' ריבוי הדם שנבלע בו ממקום אחר נצרר הדם והאדים הבשר, שפדיה בשפודא מידב דייב ולא צריך מיחתכיה ומימלחיה. אנחיה אגומריה פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמ' מישאב שאיב וחד אמ' מיצמת צמית, פי' ואסיר משום דם שפירש מאבר אחר שנצרר שם. מיהא דאמ' בפ"ק דחולין [ט"ו ע"ב] שחט (לבריא מותר) לחולה [מותר לבריא] באומצא, אין ראיה להתיר דם הנבלע בו אע"ג דמליחה בשבת אסיר, דאפי' בי"ט דשרי אוכל נפש אסור למלוח שלא לצורך, וכ"ש [בשבת] שלא הותר אוכל נפש, דאיכא למימ' דהכי קאמר השוחט לחולה ומולחו לחולה מותר לבריא באומצא. וכן ביעי וכן מזירקי [שם צ"ג ע"ב], אית להו דינא דאומצא דאסמיק שוורידי הצואר מקלחין דם זה לזה, וכן גידי הבצים, ומסיק התם בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא.
<h2>דף צג:</h2>
הא דאמרי' [כריתות כ"א ע"ב] דם שבין השניים מוצצו ובולע, פי' דאפי' מצות פרישה אין בו, משמ' הא דם איברים למצוץ ולבלוע יש בו מצות פרישה. אבל לאכול הבשר עם הדם המובלע בתוכו באומצא בלא בישול ובלא צלייה, פי' בשאלתות דמותר בלא מליחה וכן בה"ג ופר"ח. ומורי רבי' אברה' בן רבי' שמואל הביא ראיה לדבר מפ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] דתנן חל יום הכיפורי' להיות בער' שבת השעיר של יום הכיפורי' נאכל לערב, דהיינו בשבת ואסור לצלותו, ועל ידי מליחה ליכ' למימ' דאמרי' בירושל' במסכ' פיאה [פ"ח ה"ד] דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, בשר חי, דתנינ' הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. פי' בשר חי מה דינו דתנינ' וכו', מדקאמר בשר מליח וקאמ' בשר חי, מכלל דחי דקאמ' לאו מליח, וליכ' למימ' משו' בזיון קדשים התירו לאוכלו בלא מליחה, מדקמדמי ליה לעירוב ש"מ לא חשו לזה, דאי בעלמ' לא חזי א"כ לא חזי לעירוב. והכי משמ' בפ' כל הבשר [קי"ב ע"א] דאמ' ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה ומפר' משום דוחקא דסכינא פליט, מדאסר הככר, מכלל דבשר שרי אע"פ שלא פלט כל דמו, ובפ' אין צדין [כ"ה ע"א] בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי מבעוד יום ר' עקיב' אומ' אפי' כזית חי מטביחתה, ועל כרחי' אותו חי בלא מליחה הוא, דהא בענן שיעור שהיית מליח כשיעור צלייה, כך פסקו הגאוני' מטעם דמלוח הרי הוא כרותח דצלי, ואי אמר' דמיירי ע"י מליחה מאי איכ' בין ר' עקיב' ובין ת"ק. מי' אין ראיה ברורה מהת' דלא אשכחי' בגמ' דשיעור שהיית מליחה וצלייה שוין, אלא סמך בעלמ' שסמכו על מליח הרי כרותח, ואינו לשיעור מליחה, אלא הם החמירו בדבר דאין משך שיעור מליחה כשיעור צלייה ואיכ' בינייהו טובא. וחזינ' נמי [חולין קי"א ע"א] כבדא דחלטו ליה ברותחין והדם נצמת בתוכה ומותר, הא דאמ' [שם ל"ג ע"א] הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית טביחתה מולחו ומדיחו יפה יפה, דוק' מבית טביחתה נקט וקודם שתצא נפשה שכל דם האיברי' מקלח ויוצא דרך בית שחיטה, ואילו היה חותכו אחר יציאת הנפש לא גמר כל הדם לצאת, ואותו דם הואיל ופירש משאר האיברים לתוך בית השחיטה אסור לאוכלו, אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה דלאו דם דיליה הוא, אלא דם דאתו ליה מעלמ', כדאמ' גבי לב [כריתות כ"ב ע"א] דבשעת יציאת הנפש משריף, כדאמ' בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעי' להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים הא בעי למיכל מיניה באומצא שפיר דמי, פי' לית ביה איסור' אלא איסור גזל שמכביד את הבשר כל דם שהיה לקלח משאר איברים יצא לגמרי, אבל דם כל אבר ואבר נבלע באבר שלו דאיבעי למיכל מיניה שפיר דמי ולא פירש הדם מאבר לאבר, או דילמא מבליע דם באיברים נמי דאי בעי למיכל מיניה באומצא נמי אסור, מיהו אי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה שפיר דמי. ואומצא דאסמיק אי חתכיה נמי ומלחיה אפי' לקדירה שפיר דמי. והאי אומצא דאסמיק [חולין צ"ג ע"ב] נבלע בו דם מאבר הסמוך לו מחמ' ריבוי הדם שנבלע בו ממקום אחר נצרר הדם והאדים הבשר, שפדיה בשפודא מידב דייב ולא צריך מיחתכיה ומימלחיה. אנחיה אגומריה פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמ' מישאב שאיב וחד אמ' מיצמת צמית, פי' ואסיר משום דם שפירש מאבר אחר שנצרר שם. מיהא דאמ' בפ"ק דחולין [ט"ו ע"ב] שחט (לבריא מותר) לחולה [מותר לבריא] באומצא, אין ראיה להתיר דם הנבלע בו אע"ג דמליחה בשבת אסיר, דאפי' בי"ט דשרי אוכל נפש אסור למלוח שלא לצורך, וכ"ש [בשבת] שלא הותר אוכל נפש, דאיכא למימ' דהכי קאמר השוחט לחולה ומולחו לחולה מותר לבריא באומצא. וכן ביעי וכן מזירקי [שם צ"ג ע"ב], אית להו דינא דאומצא דאסמיק שוורידי הצואר מקלחין דם זה לזה, וכן גידי הבצים, ומסיק התם בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא.
<h2>דף קיא.</h2>
הא דאמרי' [כריתות כ"א ע"ב] דם שבין השניים מוצצו ובולע, פי' דאפי' מצות פרישה אין בו, משמ' הא דם איברים למצוץ ולבלוע יש בו מצות פרישה. אבל לאכול הבשר עם הדם המובלע בתוכו באומצא בלא בישול ובלא צלייה, פי' בשאלתות דמותר בלא מליחה וכן בה"ג ופר"ח. ומורי רבי' אברה' בן רבי' שמואל הביא ראיה לדבר מפ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] דתנן חל יום הכיפורי' להיות בער' שבת השעיר של יום הכיפורי' נאכל לערב, דהיינו בשבת ואסור לצלותו, ועל ידי מליחה ליכ' למימ' דאמרי' בירושל' במסכ' פיאה [פ"ח ה"ד] דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, בשר חי, דתנינ' הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. פי' בשר חי מה דינו דתנינ' וכו', מדקאמר בשר מליח וקאמ' בשר חי, מכלל דחי דקאמ' לאו מליח, וליכ' למימ' משו' בזיון קדשים התירו לאוכלו בלא מליחה, מדקמדמי ליה לעירוב ש"מ לא חשו לזה, דאי בעלמ' לא חזי א"כ לא חזי לעירוב. והכי משמ' בפ' כל הבשר [קי"ב ע"א] דאמ' ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה ומפר' משום דוחקא דסכינא פליט, מדאסר הככר, מכלל דבשר שרי אע"פ שלא פלט כל דמו, ובפ' אין צדין [כ"ה ע"א] בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי מבעוד יום ר' עקיב' אומ' אפי' כזית חי מטביחתה, ועל כרחי' אותו חי בלא מליחה הוא, דהא בענן שיעור שהיית מליח כשיעור צלייה, כך פסקו הגאוני' מטעם דמלוח הרי הוא כרותח דצלי, ואי אמר' דמיירי ע"י מליחה מאי איכ' בין ר' עקיב' ובין ת"ק. מי' אין ראיה ברורה מהת' דלא אשכחי' בגמ' דשיעור שהיית מליחה וצלייה שוין, אלא סמך בעלמ' שסמכו על מליח הרי כרותח, ואינו לשיעור מליחה, אלא הם החמירו בדבר דאין משך שיעור מליחה כשיעור צלייה ואיכ' בינייהו טובא. וחזינ' נמי [חולין קי"א ע"א] כבדא דחלטו ליה ברותחין והדם נצמת בתוכה ומותר, הא דאמ' [שם ל"ג ע"א] הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית טביחתה מולחו ומדיחו יפה יפה, דוק' מבית טביחתה נקט וקודם שתצא נפשה שכל דם האיברי' מקלח ויוצא דרך בית שחיטה, ואילו היה חותכו אחר יציאת הנפש לא גמר כל הדם לצאת, ואותו דם הואיל ופירש משאר האיברים לתוך בית השחיטה אסור לאוכלו, אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה דלאו דם דיליה הוא, אלא דם דאתו ליה מעלמ', כדאמ' גבי לב [כריתות כ"ב ע"א] דבשעת יציאת הנפש משריף, כדאמ' בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעי' להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים הא בעי למיכל מיניה באומצא שפיר דמי, פי' לית ביה איסור' אלא איסור גזל שמכביד את הבשר כל דם שהיה לקלח משאר איברים יצא לגמרי, אבל דם כל אבר ואבר נבלע באבר שלו דאיבעי למיכל מיניה שפיר דמי ולא פירש הדם מאבר לאבר, או דילמא מבליע דם באיברים נמי דאי בעי למיכל מיניה באומצא נמי אסור, מיהו אי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה שפיר דמי. ואומצא דאסמיק אי חתכיה נמי ומלחיה אפי' לקדירה שפיר דמי. והאי אומצא דאסמיק [חולין צ"ג ע"ב] נבלע בו דם מאבר הסמוך לו מחמ' ריבוי הדם שנבלע בו ממקום אחר נצרר הדם והאדים הבשר, שפדיה בשפודא מידב דייב ולא צריך מיחתכיה ומימלחיה. אנחיה אגומריה פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמ' מישאב שאיב וחד אמ' מיצמת צמית, פי' ואסיר משום דם שפירש מאבר אחר שנצרר שם. מיהא דאמ' בפ"ק דחולין [ט"ו ע"ב] שחט (לבריא מותר) לחולה [מותר לבריא] באומצא, אין ראיה להתיר דם הנבלע בו אע"ג דמליחה בשבת אסיר, דאפי' בי"ט דשרי אוכל נפש אסור למלוח שלא לצורך, וכ"ש [בשבת] שלא הותר אוכל נפש, דאיכא למימ' דהכי קאמר השוחט לחולה ומולחו לחולה מותר לבריא באומצא. וכן ביעי וכן מזירקי [שם צ"ג ע"ב], אית להו דינא דאומצא דאסמיק שוורידי הצואר מקלחין דם זה לזה, וכן גידי הבצים, ומסיק התם בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא.
